החלטה בתיק רע"א 8685/12

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 24.1.0.2012 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם) ב-ע"א 37787-06-12, בגדרו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו מיום 2.5.2012 של בית המשפט השלום בטבריה (כב' השופטת א' אריאלי) ב-ת"א 11122-10-09, ולפיכך נקבע כי בכתבה שפרסמו המשיבים בעיתונם אין משום הוצאת לשון הרע נגד המבקש.

רקע והליכים קודמים

2.        המשיבה 1 מוציאה לאור עיתון בשפה הערבית. המשיב 2 הוא עורכו של העיתון. בגליון העיתון מיום 26.10.2007 פורסמה כתבה אשר עסקה בשכרם של עובדי המועצה המקומית מגאר (להלן: המועצה). בכותרת הכתבה נכתב "עובדי מועצת מגאר לא קיבלו את משכורתיהם מזה ארבעה חודשים, ותשעה פקידים מקבלים 60 אחוזים מסך כל המשכורות". בכותרת המשנה הובאה התייחסותו של ראש המועצה לפיה סוגית הפקידים הבכירים נוצרה טרם כהונתו, אך כי הוא מסכים לטענה לפיה משכורותיהם של העובדים הבכירים מופרזות; כי הוא מתנגד לפיטורי עובדים; וכי הוא דורש מכלל התושבים לשלם את מיסיהם כדי למנוע את ניתוק המים ממנו סובלת המועצה לעתים תכופות. בגוף הכתבה נכתב כי "בזמן שעובדי המועצה לא קיבלו את משכורותיהם מזה ארבעה חודשים, ישנם תשעה בכירים שמקבלים קרוב לששים אחוזים מכלל הסכומים המיועדים למשכורת לעובדים" בהמשך צוין, כי רשימת אותם בכירים אשר הגיעה לידי העיתון כוללת את המבקש, אשר עובד מזה שנים ארוכות כגזבר המועצה, ואשר כנטען בכתבה מרוויח 6,33 אלף ש"ח לחודש (יוער, כי מדובר בטעות סופר, וכי אין חולק כי משכורתו של המבקש עמדה באותה תקופה על סך של כ-35,000 ש"ח בחודש). נוסף על האמור כללה הכתבה אמירה סאטירית בה נאמר "במגאר העובדים הרגילים לא קיבלו משכורת מזה ארבעה חודשים בעוד שמקבלים עשרה מהעובדים הבכירים שישים אחוזים ממשכורותיהם באופן סדיר! אוי מה נגיד! ... תשלם לי ותרעיב את אחי!". המבקש תבע את המשיבים בגין הכתבה בטענה כי פגעה בשמו הטוב, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

3.        בית משפט השלום פסק, כי האמור בכתבה הוא בבחינת לשון הרע. נקבע, כי מן האמירה "בזמן שעובדי המועצה לא קיבלו את משכורותיהם מזה ארבעה חודשים, ישנם תשעה בכירים שמקבלים קרוב לששים אחוזים מכלל הסכומים המיועדים למשכורת לעובדים", משתמע כי בעוד שהעובדים הזוטרים לא קיבלו את משכורתיהם, העובדים הבכירים קיבלו אותן כסדרן, וכי הדבר הוא בבחינת הוצאת דיבתו של המבקש רעה. כך אף לגבי הפרסום הסאטירי אשר לגביו נפסק כי הוא "קושר עצמו בטבורו לנאמר בכתבה". בית משפט השלום דחה את טענות ההגנה שהעלו המשיבים. נקבע, כי הגנת "אמת בפרסום" אינה עומדת להם שכן המשיב העיד, ועדותו לא נסתרה, שלא התקיים מצב בו הוא קיבל את משכורתו בעוד יתר העובדים לא קיבלו משכורתם; וכן כי שיעור שכר הבכירים עמד על כחמישית מסך כל המשכורות, ולא על ששים אחוזים מהן. כן נדחו טענות בדבר פרסום בתום לב, הבעת דעה בעניין ציבורי חשוב וטענת "פרסום מותר". המשיבים חויבו לפצות את המבקש ב-30,000 ש"ח. על פסק הדין ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי.

4.        בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. נקבע, כי הגם שלשון הכתבה עשויה להתיישב עם פרשנותו של בית משפט השלום, לפיה בכתבה נאמר שהעובדים הבכירים קיבלו משכורתם בעוד שהעובדים הזוטרים לא, הרי שפירוש נכון, גם לשוני, של האמור בה נוטה למסקנה הפוכה. בית המשפט המחוזי קבע, כי את האמירה "בזמן שעובדי המועצה לא קיבלו את משכורותיהם מזה ארבעה חודשים, ישנם תשעה בכירים שמקבלים קרוב לששים אחוזים מכלל הסכומים המיועדים למשכורת לעובדים" יש להבין ככזו שטוענת שבעוד ש(כלל) העובדים לא מקבלים שכר, שכר הבכירים עומד על שישים אחוזים. היינו, האמור הוא ביקורת על גובה משכורות הבכירים (המופרזת לכאורה) ולא טענה לפיה העובדים הבכירים מקבלים משכורות בזמן שהעובדים האחרים לא.

           נקבע, כי על מנת ליתן משמעות נכונה לנאמר יש לקרוא את הדברים על רקע כלל האמור בכתבה, ובעיני הקורא הסביר. הכתבה עסקה בנושא שכרם המופרז לכאורה של עובדי המועצה הבכירים, על רקע קשייה הכלכליים של המועצה. נקבע, כי בעיני הקורא הסביר נוצר קשר בין שכרם הגבוה של הבכירים, המהווה נתח משמעותי מכלל השכר שמשולם לעובדי המועצה, לבין מצבה הכלכלי העגום של המועצה. הודגש, כי נראה שזו גם המשמעות שהעניק ראש המועצה, אשר רואיין לכתבה, לנאמר בה. הוסף, כי דברים דומים יש לקבוע ביחס לנאמר באמירה הסאטירית, אשר היא "בבחינת הבעת דעה של העיתון" לפיה שכר בשיעור גבוה לעובדים הבכירים מוביל לידי כך שהמועצה נמצאת במצב גירעוני שאינו מאפשר לה לשלם משכורות (לכולם).

           לבסוף נקבע, כי אין לייחס משמעות לשאלה כלום שכר העובדים הבכירים עומד על שיעור של כשישים או עשרים אחוזים מכלל השכר, שכן לא בכך טמונה פגיעה פוטנציאלית בשמו הטוב של המבקש משום שאין זה הוא אשר קובע את גובה המשכורות, והכתבה אף אינה טוענת זאת. נוכח האמור התקבל הערעור ופסק דינו של בית משפט השלום בוטל. המבקש אף חויב הוצאות המשיבים.

           מכאן לבקשה הנוכחית.

הבקשה

5.        בבקשה נטען, בין היתר, ודומה שעיקר, כי הפרשנות המילולית שהעניק בית המשפט המחוזי שגויה ו"מאולצת", שכן הקורא הסביר מבין את האמור בכתבה באופן שבו שכר העובדים הזוטרים אינו משולם בעוד ששכר העובדים הבכירים, העומד על שישים אחוזים, משולם כסדרו. הודגש, כי הדבר אף נכתב מפורשות בקטע הסאטירי, אשר מעיד על כך שאפילו הכותב הסאטירי הבין כך את הדברים. עוד נטען, כי בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כעובדה כי משכורות הבכירים עומדות על שיעור של כעשרים אחוזים מכלל המשכורות. נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין ליחס משמעות לכך שנכתב כי שכר הבכירים עומד על שיעור של כשישים אחוזים, אינה נכונה, שכן לפי פרשנות בית המשפט עצמו לאמור בכתבה, חוסר היכולת לשלם לעובדים את משכורותיהם נובע ממשכורותיהם המנופחות של העובדים הבכירים. ובהתאמה - ככל ששכרם מנופח יותר, כך "אחריותם" לאי קבלת המשכורות של יתר העובדים גדלה. לבסוף, נטען כי הסוגיה חורגת מעניינם של בעלי הדין, וכי נדרשת התערבות בית משפט זה על מנת למנוע עיוות דין. זאת, משום תפוצת העיתון; המסקנות הקוטביות של שתי הערכאות קמא; והפגיעה בשמו הטוב של המבקש, אשר אם לא תתוקן ייגרם לו עיוות דין.

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא קבלת תגובת המשיבים. בית משפט זה חזר ושנה, כי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל אך ורק במקרים בהם עולה שאלה החורגת מד' אמותיהם של בעלי הדין, או לשם מניעת עיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982), להלן: הלכת חניון חיפה). בקשה זו, אף שהמבקש מבקש לעטות עליה אדרת עקרונית, אינה חורגת בסופו של יום מן המחלוקת הקונקרטית בדבר פרשנות האמור בכתבה. יוטעם, כי אין בעצם הפיכת פסק דינה של הערכאה הדיונית על ידי ערכאת הערעור כדי להצדיק, כשלעצמה, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 3662/12 ברזילי נ' בנק מזרחי (12.9.2012, בפסקה י"א והאסמכתאות דשם).

7.        המבחן הקובע מהי משמעות דבר מה שנכתב הוא: מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989)); ע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת (2.3.2011), בפסקה 39). פרשנות בית המשפט המחוזי לאמור בכתבה עשויה להתיישב עם לשון הכתבה ועם רוחה. ברם, בהחלט ניתן לקבל, כי פרשנות בית משפט השלום מתיישבת יותר עם המשמעות שקורא סביר היה מייחס לכתוב. בייחוד, נוכח כך שזה הרושם הנוצר מקריאת הכותרת כשלעצמה, כשההלכה הפסוקה הכירה בייחודיותה של הכותרת, העשויה להיבחן בנפרד מגוף הכתבה (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 876 (2001)). עם זאת, איני נדרש לשאלה איזו מבין שתי הפרשנויות היא הנכונה יותר. המחלוקת, כאמור, תחומה במובהק לד' אמותיהם של הצדדים, אין לה כל היבטים עקרוניים או כלליים, ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

           לאחרונה נזדמן לי לומר, ויפים הדברים אף הפעם, כי: "גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת בנוגע לקביעות מסוימות בפסק הדין, ואפילו בהכרעתו הסופית, אין עניין זה כשלעצמו מצדיק ליתן רשות ערעור" (רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ מדיקל סנטר באר שבע נ' אלפסי(13.11.2012)). באותה פרשה הפניתי לאמור בעניין זה בהלכת חניון חיפה:

"אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, שלאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת ..." (פסקה 3 לפסק דינו של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר, ההדגשות במקור).

           כמו כן הפניתי לדברי הנשיא י' זוסמן שלא נס ליחם והמבהירים היטב את ההיגיון העומד ביסוד המבחן הנהוג בבית משפט זה מימים ימימה באשר למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי":

" ... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 - כמצוטט ברע"א 97/87 ענתבי נ' בקר, פ"ד מא(2) 697, 700 (1987)).

           גם במקרה דנא יש לשים סוף להתדיינות, לאחר שהמחלוקת שבין הצדדים נבחנה לגופה על-ידי שתי ערכאות ונוכח העובדה שאין בפנינו סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב. אוסיף, כי הגם שמובנת טרוניית המבקש החש פגוע מפרסום הכתבה, אין מדובר במקרה בו נגרם לבעל דין עיוות דין כה חמור, עד שבכוח עניין זה, כשלעצמו, לגבור על כלל אי ההתערבות ב"גלגול שלישי", מה גם שלא ניתן לומר על בית המשפט המחוזי שנפלה תחת ידיו שגגה בולטת ושפסק דינו מוטעה על פניו.

8.        סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.